גמרא
פירוש
אֲבָל גַּבֵּי תְּמוּרַת וְלַד אָשָׁם דְּלֵיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ מוֹדֵי רַבִּי אליעזר דִּבְדָמָיו אִין הוּא עַצְמוֹ לָא קָרֵב.
אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי וְכִי בָּעֵי רַבִּי אליעזר שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ וְהָא תַּנְיָא אהַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ ירעה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְתִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ פֶּסַח יָלְדָה יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמָיו פֶּסַח.
נִשְׁתַּיְּירָה אַחַר הַפֶּסַח תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ שְׁלָמִים יָלְדָה יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמָיו שְׁלָמִים כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אבל גבי [אצל, בענין] תמורת ולד אשם, כיון דליכא [שאין] שם עולה על אמו — מודי [מודה] ר׳ אליעזר שבדמיו — אין [כן] יוקרב קרבן עולה, ואולם הוא עצמו, ולד התמורה — לא קרב כעולה.
איתיביה [הקשה עליו, על רבא] אביי: וכי בעי [והאם מצריך] ר׳ אליעזר שיהיה שם עולה על אמו על מנת שיוקרב הולד כעולה, והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: המפריש נקבה לקרבן פסחו (ואין קרבן הפסח בא אלא מן הזכרים), מה דינו? — ירעה עד שיסתאב (יפול בו מום), ותמכר, ויביא בדמיה קרבן פסח. ואם ילדה בהמה זו זכר — אין הולד קרב כקרבן הפסח אף שהוא זכר, אלא אף דינו שירעה עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו קרבן פסח.
ואם בהמה זו נשתיירה (נשארה ללא מום) עד לאחר הפסח — דינה הוא שתרעה עד שיסתאב, ויביא בדמיה שלמים. ואם ילדה לאחר הפסח זכר — אף הוא דינו שירעה עד שיסתאב, וימכר, ויביא בדמיו שלמים. ואילו ר׳ אליעזר חולק על כך ואומר: הוא, הולד עצמו, ולא דמיו, יקרב בשלמים.
ומעתה יש לשאול: והא הכא [והרי כאן, במקרה זה], דליכא [שאין] שם שלמים על אמו, שהרי לא הוקדשה אלא לשם קרבן פסח, ובכל זאת אמר ר׳ אלעזר שהולד יקרב שלמים! אמר ליה [לו] רבא לאביי בתשובה: וכי מדברי ר׳ אלעזר בדינו של קרבן זה לאחר הפסח קא אמרת [אתה אומר] לסתור את הסברי?! שאני [שונה, מיוחד] הוא דינו של קרבן הפסח לאחר הפסח — שכן מותר פסח (קרבן הפסח שנותר בלא שהקריבוהו) גופיה [עצמו] קרב שלמים, ואף בהמה נקיבה זו, שם שלמים עליה לאחר הפסח.
חזר ושאל אביי את רבא: אי הכי [אם כך], שטעם הדבר שקרב הולד לשיטת ר׳ אליעזר משום ששם שלמים על אמו, ניפלוג נמי ברישא [שיחלקו גם כן ר׳ אליעזר וחכמים בתחילת הברייתא, במקרה שילדה לפני הפסח], שלדעת חכמים דין הולד לרעייה, ולדעת ר׳ אליעזר הוא עצמו קרב! אמר ליה [לו] רבא לאביי בתשובה: אין הכי נמי, ופליגי [אכן כך גם כן, וחולקים] חכמים ור׳ אליעזר אף בולד שילדה לפני הפסח.
אביי אמר הסבר אחר, בשיטת ר׳ אליעזר: במקרה שילדה הבהמה לפני הפסח, לא פליג מידי [אין חולק בדבר], והכל סבורים שאין הולד עצמו קרב, וטעם הדבר: דגמירי [שלמודים, מקובלים במסורת] הלכה זו, כי למקום שהמותר (הקרבן שלא הוקרב בשעתו) הולך — אף הולד הולך. ומעתה נאמר, לאחר הפסח — שמותר הפסח קרב שלמים, ולד נמי [גם כן] — קרב שלמים.
אבל לפני הפסח, שאין זה בכלל ״מותר הפסח״, חלה על הולד קדושת אמו. אימיה למאי אקדשה [אמו למה הוקדשה]? — לדמי פסח (שתימכר, ויקנו בדמיה קרבן פסח) שהרי היא עצמה אינה יכולה להיקרב פסח, שהרי נקבה היא, ואם כן ולד נמי [גם כן] — הריהו קדוש רק לדמי פסח.
מתיב [מקשה] רב עוקבא בר חמא על הסברו זה של אביי: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] כלל זה בשיטת ר׳ אליעזר, מדאימיה [מתוך שאמו] לדמי פסח, אף הולד נמי [גם כן] לדמי פסח? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: המפריש נקבה לפסח — היא וולדותיה ירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמיהם פסח. ר׳ אליעזר אומר: הוא עצמו יקרב פסח.
והא הכא [והרי כאן], דאימיה [שאמו] הוקדשה לדמי פסח, ובכל זאת אמר ר׳ אליעזר שהוא עצמו קרב פסח, והרי שלדעתו לא מוקמינן ליה באימיה [אין אנו מעמידים אותו בקדושת אמו]!
אמר רבינא: אין להקשות מכאן, כיון שבמפריש בהמה מעוברת עסקינן [עוסקים אנו] כאן, ור׳ אליעזר סבר כר׳ יוחנן, שאמר: המקדיש בהמה מעוברת לקדושה מסויימת, אם שיירו את העובר שבמעיה לקדושה אחרת — הרי זה משוייר, וקדוש הוא באותה קדושה לה הקדישו משום שלשיטתו עובר לאו [לא] כירך (חלק מגוף) אמו הוא נחשב, אלא הם כשתי בהמות נפרדות. ואף כאן אמו היא זו שלא קדשה [התקדשה] בקדושת הגוף לקרבן פסח, שכן היא נקבה, וקדשה רק לדמיה. אבל היא (הולד) — קדשה [התקדשה].
אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שבבהמה מעוברת עסקינן [עוסקים אנו], מדקתני [ממה ששנינו] ״היא וולדותיה״, הרי זה מורה שהיא וולדותיה היו בשעת ההקדש. ומסכמים: אכן שמע מיניה [למד מכאן] שכך הוא.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush